החלטה בתיק בש"א 10741/06

1.         לפניי בקשה נוספת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

2.         המשיבים, הגישו ביום 20.5.98 תביעה נגד המבקש, (להלן: " הבנק"), ובה עתרו לחייב את הבנק לשלם להם את הסך של 1.3 מיליון ש"ח, בקשר עם כספים ששיכים להם בשנים עברו.

3.         הבנק הגיש בקשה, (בש"א 3281/00), לסילוק התביעה על סף מחמת מעשה בית דין לאור הליך קודם שנוהל בין הצדדים והסתיים בהסדר פשרה וכן מחמת התיישנות (להלן: " הבקשה הראשונה"). הבקשה נדונה בפני כב' הרשמת (כתארה אז) שיצר. בית המשפט דחה ביום 19.9.01, את הבקשה תוך שקבע בין היתר כי התביעה טרם התיישנה לפי שהוגשה מספר ימים טרם תקופת ההתיישנות.

4.         הבנק הגיש ערעור על ההחלטה, (ע"א 2869/01), אשר נדונה לפני כב' השופטת גרסטל. בית המשפט דחה בפסק דינו מיום 10.3.03, את הערעור בכל הנוגע לטענת מעשה בית דין. באשר להתיישנות התקבלה כעקרון טענת הבנק, אך בית המשפט קבע כי יש לגרוע ממניין תקופת ההתיישנות את התקופה בה הייתה התביעה עומדת ותלויה מכלל תקופת ההתיישנות, לאור סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, (להלן: " החוק"), ולעניין זה קבע בית המשפט שיש לנכות כ- 3.5 שנים ומכאן שלפי חישוב בית המשפט לא חלפה תקופת ההתיישנות (להלן:" פסק הדין המחוזי").

5.         הבנק סבר כי חלה שגגה לפני בית המשפט בהפעלת סעיף 15 לחוק ואף לגופו באופן החישוב של התקופה שיש לגרוע לצורך ההתיישנות. לעמדת הבנק, השגגה שנפלה תחת בית המשפט הייתה בכך שהובאה בחשבון התקופה בה הייתה עומדת ותלויה התביעה של הבנק כלפי המשיבים במקום התקופה שבה הייתה תלויה ועומדת התביעה של המשיבים כנגד הבנק, שהינה כ 14 חודשים בלבד, ממועד הגשתה ועד להסדר הפשרה, דבר שהיה גורם להתיישנות תביעת ביק, נשוא הערעור.

6.         לפיכך, פנה הבנק אל בית המשפט בבקשה לתיקון הטעות שנפלה בפסק הדין המחוזי. כב' השופטת גרסטל, לא נעתרה לבקשה בקובעה כי אין המדובר בטעות קולמוס שניתן לתקנה על ידי הערכאה שנתנה את פסק הדין, וכאמור בהחלטה מיום 22.6.04.

7.      בנסיבות אלה, הגיש הבנק רשות ערעור לבית המשפט העליון, על פסק הדין המחוזי (רע"א 6425/04). ביום 28.9.05 ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון, על ידי מותב תלתה אשר דחה את הערעור (להלן: " פסק הדין"). בפסק הדין נקבע בין היתר כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור ולפיכך היא נדחתה. עם זאת, התייחס בית המשפט העליון גם לגופם של דברים. במסגרת זו נקבע כי גם אם קיימת טעות בפסק הדין המחוזי, אין בכך כדי למנוע את תיקונה בפסק הדין שיינתן לגופו.

8.      לאחר מתן פסק הדין, הגיש הבנק את הבקשה נשוא החלטתי ובה עומד על סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, תוך שמפנה בין היתר לטעות, שחלה לדידו, בפסק הדין המחוזי לעניין חישוב התקופה שיש לגרוע לעניין ההתיישנות על פי סעיף 15 לחוק, כאשר לטעמו לא היה כלל מקום להיזקק לסעיף האמור בנסיבות המקרה, על העדר צורך לנהל הליך אם ברי שהוא יידחה בסופו של דבר, על סמכות בית המשפט לתקן טעויות שנפלו בהחלטות ביניים גם אם לא חל שינוי נסיבות, תוך הפניה לפסקי הדין בעניין זה ועוד.

9.      המשיבים חולקים על עמדת הבנק הן מטעמים פרוצדורליים והן לגופו. לטעמם, אין מקום לאפשר לבנק להעלות את טענת ההתיישנות שנדחתה, קל וחומר שאין שינוי נסיבות. לגופו, הם סבורים כי לא חלה שגגה באופן החישוב כמות שנעשה בפסק הדין המחוזי. בין היתר נטען כי מרוץ ההתיישנות חל לכל המאוחר בשנת 1994, מועד הסכם הפשרה בתביעתם ולא בשנת 1989 כקביעת בית המשפט המחוזי (סעיף 15 לתגובה).

10.    לא ראיתי צורך להיכנס לפולמוס בין הצדדים, לפי שסבורני כי בנסיבות המקרה, לא היה מקום להגשת הבקשה ודי להפנות לקביעותיו החד משמעיות של בית המשפט העליון בפסק הדין, שאינן מותירות כל ספק לפיו דין הבקשה להידחות, ואבהיר:

בסעיף 5 לפסק הדין נקבע כהאי לישנה:

"... אין בדבר כדי למנוע מבית המשפט המחוזי, בפסק הדין שינתן לגופו של עניין, לבדוק את שאלת ההתיישנות מחדש..."

דהיינו, קיימת הוראה מפורשת של בית המשפט העליון, לפיה נושא ההתיישנות יידון וייבחן על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת פסק הדין לגופו, ולא במסגרת בקשת ביניים, כמות שמונחת לפתחי. למותר לציין כי מצוותו של בית המשפט העליון הינה חובה שיש לציית לה, ללא עוררין, ואין כל דרך לעקוף הוראת בית המשפט העליון, גם אם נראה שיש מקום לסבור אחרת, ומבלי שאתיימר לחשוב כך.

די בכך כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לדרוש, בית המשפט העליון היה מודע היטב לטענות הבנק המונחות לפתחי, שכן אלה הועלו לפניו במסגרת רשות הערעור ואף צויינו בפסק דינו, אך בית המשפט העליון לא סבר שיש מקום לקבל את הערעור ולתקן את פסק הדין המחוזי, מכל מקום בטרם דיון לגופו, חרף הטעות הנטענת על ידי הבנק שנפלה בפסק הדין המחוזי. שעה שבית המשפט העליון לא קיבל את טענות הבנק, אין מקום, שבית משפט זה, יורה אחרת, ללא בחינת הטענות לגופן ושמיעת הראיות כפי שהורה בית המשפט.

זאת ועוד,  בית המשפט בפסק הדין ציין את טענות המשיבים, סעיף 4 לפסק

הדין, הורה כי יש מקום לאפשר למשיבים "להגן על פסק הדין לפיו התביעה לא התיישנה מטעמים אחרים, ..." אותם ציינתי לעיל. כלומר, בית המשפט סבור שאין מקום איפוא לקבל את הבקשה לסילוק התביעה על הסף, ללא דיון בשמיעת הטענות והראיות כפי שהעלו המשיבים בתגובותיהם.

בשולי הדברים, לא התעלמתי מטענת בא כוח הבנק לפיה ייתכן ויתברר שבירור ההליך יהיה מיותר באם טענת ההתיישנות תתקבל כגרסת הבנק. גם אם יש ממש בטענה, אין מקום לקבלה כטענת סף בנסיבות המקרה מהטעמים שציינתי לעיל. אוסיף כי לא אחת, טענה מקדמית מסוג התיישנות או אחרת, דרושה לבירור עובדתי ולא ניתן להכריע בה ללא שמיעת ראיות.

מכל הטעמים האמורים, דין הבקשה להידחות.

המבקש יישא בהוצאות המבקשים בסך 7,500 ש"ח בצירוף מעמ כדין.